משכב לידה – אנחנו חייבות את זה לעצמנו ולמשפחה

הלוואי שהייתי יכולה להפנות את הפוסט הזה לגברים, לבעלים. ולסבתות – האימהות והחמיות. ולאחיות הרווקות. ולשכנות. אל כל אלה הייתי רוצה לפנות ולהסביר כמה חשוב לתת ליולדת תקופת משכב לידה אמיתית. כמה שזה חשוב.

חלומות באספמיה. הם לא קוראים אצלי. מי שקורא כאן אלו הנשים, היולדות, אלה שעכשיו נמצאות בסבבי ההריונות-לידות-הנקות שלהן. אז אליהן אני פונה, אליכן, אלינו: אנחנו חייבות להשיג לעצמנו תקופת מנוחה והחלמה אחרי הלידה. ירח דבש עם התינוק.

משכב לידה – תקופת זמן של כשישה שבועות, שבהם רצוי רוב היום לרבוץ עם התינוק. להניק בשכיבה או בישיבה שעונה לאחור, ולנוח ביחד.

אנחנו חייבות את זה למען הבריאות הנפשית שלנו. בדף מידע של משרד הבריאות על דיכאון אחרי לידה מופיעים בין גורמי הסיכון גם מחסור במנוחה וגם היעדר תמיכה, ובהמשך כתובה שחור על גבי לבן ההמלצה: "טיפול בתינוק יכול להיות תובעני. כדאי לקבל הצעות לעזרה, ומומלץ גם לבקש עזרה" (ההדגשה שלי).

מזווית אישית: כשהחלטנו למקם את המנוחה שלי במקום גבוה במדרג העדיפויות אחרי הלידה, הרגשתי שמעבר למנוחה הפיזית החשובה כל כך שמתאפשרת לי, ומעבר לזמן הצמידות שאני מרוויחה עם התינוק, עצם העובדה שכל המשפחה מתגייסת לעזור מחיה אותי ומטעינה אותי בכוחות ובשמחת פריחה והתחדשות. הרגשתי את האהבה זורמת מכל מטלה קטנה וגדולה שבה החליפו אותי. הרגשתי נתמכת. הרגשתי כמה טוב לפעמים להישען. זאת הייתה הלידה שבה סבלתי הכי פחות מהדכדוך (הנורמלי!) שאחרי הלידה. הוא כמעט ולא הופיע.

אנחנו חייבות את זה למען רצפת האגן שלנו הנה קטעים נבחרים מדברי הפיזיותרפיסטית יהודית שריג ז"ל, המובאים באתר הישראלי לרצפת האגן:

יש לזכור כי האזור עבר טראומה וכי הוא זקוק למנוחה … לפיכך בתקופה זו אין שרירי רצפת האגן יכולים להגן בצורה יעילה על רקמות החיבור שעברו מתיחה בזמן הלידה ואם לא נזהר יקובעו נזקי הלידה בה.

 זמן המנוחה נקבע ע"י הטבע והוא נמשך במשך ששה שבועות, בהן האישה נחשבת מבחינה פיזיולוגית לאישה במשכב לידה. באותה תקופה היא חוזרת בהדרגה לאיזון ההורמונלי התקין שלה, הרקמות שנחבלו עוברות תהליך החלמה, עצמות האגן שהתרחקו זה מזה בזמן הלידה חוזרות מקומן ושרירי הבטן המוארכים חוזרים לאורכם הנורמלי.

בתקופה זו, בה שרירי רצפת האגן והבטן אינם מתפקדים בצורה נורמלית האישה תהיה חשופה לפתח בעיות עמוד שידרה, דליפות שתן (UI) וצואה וצניחת אברי מין אם היא לא תקפיד על התנהגות מתאימה.

למעשה בתרבויות המסורתיות אישה הייתה נמצאת בתנועה עד לרגע הלידה עצמה, בעוד שלאחר הלידה היא הייתה נחה כ- 45 יום. נשות המשפחה דאגו לטפל בילדיה, לכבס, לבשל, לעסותה ולטפל בה. לעומת זאת בתקופה המודרנית שוכבת האישה עד רגע הלידה וחוזרת יומיים שלושה לאחר הלידה לפעילות נורמלית מבלי להתחשב במצב גופה. אין ספק שהעייפות הגדולה של היולדת, הנטייה לדיכאונות, וכאבי הגב האופייניים לתקופה זו שורשם בחוסר כיבוד המהלך התקין של תקופת משכב הלידה.

 כדי להקל על היולדת ולהימנע עד כמה שאפשר מקיבוע נזקי הלידה יש להקפיד לנוח הרבה ולבצע את מה שניתן בישיבה במקום בעמידה, ומה שניתן בשכיבה במקום בישיבה.

(ואם כבר רצפת אגן, אני ממליצה להיכנס לאתר ולחפש תרגילים מותאמים להריון, לתקופת משכב הלידה, ובכלל לחיים)

אנחנו חייבות את זה כדי שהלוכיה שלנו לא תתארך מעבר לתקופה הקשה גם ככה – קל לראות איך מאמץ גופני מגביר את הדימום.

אנחנו חייבות את זה למען ההתקשרות עם התינוק שלנו. בלהה שפר (מייסדת שיטת שפר, שהיא דווקא לא ממש כוס התה שלי) פרסמה ספר זיכרונות נוגע ללב על בנה שנפל, 'להיות אני עצמי'. אחד הקטעים שהרשימו אותי במיוחד היה שחזור תקופת ההתייחדות-הסתגלות עם התינוק. באותה תקופה היה מקובל בקיבוץ שהתינוק נמסר לבית הילדים מיד עם החזרה מבית החולים, ושם הוא שוהה 24 שעות ביממה, עם ביקורים מהוריו פה ושם (קשה לתפוס, נכון? רק לפני כמה עשרות שנים). כששפר הגיעה לקיבוץ עם התינוק החדש, המאומץ, בידיים, היא ביקשה באופן מיוחד לשנות מהנוהג, ולתת לה כמה שבועות להתרגל לתינוקה. היא הרי לא ילדה אותו ולא שהתה איתו בבית החולים, רק לפני כמה שעות קיבלה אותו לידיה – על מה יתבסס הקשר אם כבר עכשיו תפקיד אותו בידי המטפלות? האומץ הזה, למצוא סיבה טובה ולסטות מהדרך הסלולה, הדרך שנתפסת כנורמת התנהגות ברורה והכרחית, מפעים אותי ומעורר בי השראה. שפר מתארת תקופת הסתגלות משותפת נפלאה, ומוסיפה שבהמשך הוחלט לאפשר תקופה כזאת לכל האימהות והתינוקות. כוחו של היחיד להוביל שינוי חברתי.

אנחנו חייבות את זה כדי לספק לתינוק הנקה בשפע – רק לפני כמה ימים הוא עדיין קיבל טפטוף מזון תמידי, 24 שעות ביממה. מהצד השני של הבטן הוא עדיין מצפה לתדירות הנקה ולמשך הנקה כאלה שלא ממש מאפשרים להשחיל עוד משימות בין לבין. כך מוסבר באתר לה לצ'ה ישראל:

• בחודשים הראשונים אנו מצפים לפחות ל-8 עד 12 הנקות ביממה (24 שעות). ההנקה היא צורך ביולוגי ורגשי ולכן כדאי להיות קשובים לתינוק ולתת לו לינוק לפי סימני הרעב שלו, ולא לפי זמני השעון. ההנקה עונה על מגוון צרכים: מזון, שתייה, חימום הגוף, תמיכה במערכת החיסונית הלא-בשלה של התינוק, עזרה בהתפנות, הרגעת כאבים, והיא מנחמת ונותנת תחושת ביטחון.
• הקיבה של התינוק קטנה מאוד, וחלב האם מתעכל מהר מאוד – לכן התינוק צריך לינוק לעתים קרובות.

כיום הולכת ותופסת תאוצה שיטת ההנקה האינסטינקטיבית, שיש בה מענה לבעיות רבות. לענייננו, השיטה הזאת מעודדת הנקה בישיבה שעונה לאחור – חצי ישיבה וחצי שכיבה. גם מבחינת מצב רצפת האגן בתקופה הזאת, ישיבה שעונה כזאת עדיפה על פני ישיבה זקופה. ומומלץ גם ללמוד להניק בשכיבה. עולם אחר.

אנחנו חייבות את זה למען האחים הגדולים שבבית – מנוחה לא חייבת להתבטא בהסתגרות בחדר. פה ושם זה יכול להתאים, אבל אפשר בהחלט להיות רוב שעות היום על הספה בסלון, ולשדר נינוחות. נינוחות שהילדים לא רגילים לראות אצל אמא. זה מקרין על הבית רגיעה ונחת. אמא לא מתרוצצת בין הכלים לכביסה. אמא פנויה. אפשר לגשת לדבר, אפשר לקבל הנחיה איך לגעת בתינוק בעדינות, אפשר לשחק רביעיות או לשמוע סיפור או להיעזר בשיעורי הבית. אמא פנויה גם להדריך אותם איך לעזור בבית בצורה יעילה, והרבה יותר כיף להתגייס ולעזור ככה, כשאמא פנויה להדריך ולא עוסקת בשלושה דברים אחרים במקביל.

והנה אסגור מעגל עם הפסקה הראשונה שכתבתי כאן: אנחנו חייבות את זה כי חשוב שנלמד גם לבקש עזרה ולקבל אותה. נכון, היה הרבה יותר נוח אם האחרים היו קוראים את הדברים האלה ומתגייסים לאפשר לנו תקופה ללא מטלות. אבל גם למצב הלא נוח שבו אנחנו אלה שמשתכנעות כמה חשוב שננוח, ולאלו שמסביבנו אין מושג מה ההשלכות של יתר עמידה על הרגליים בתקופה הזאת – גם למצב הזה יש יתרונות. כי כשאנחנו מגייסות בתוכנו את הכוחות לבקש עזרה, את הנכונות לקבל אותה – אנחנו מרוויחות משהו חשוב שימשיך ללכת אתנו ולהעצים אותנו בדרכנו כאימהות. דרך האימהות רצופה בכל כך הרבה נתינה ונתינה. כדי שנהיה מסוגלות לצעוד בה בשמחה, אנחנו צריכות לאמן מדי פעם גם את היכולת לזהות מצבי צורך, ולקבל עזרה. בכך אנחנו גם עוזרות לעצמנו לא לחוש כקרבנות, כלכודות בנורמות החברתיות, ויודעות שיש בנו עוצמה לשנות כל דבר שדורש שינוי בחיינו.

*****

חוץ מגיוס הבעל, הסבתות, השכנות והאחיות, יש עוד כמה דברים קטנים שיכולים לחסוך מאתנו עמידה מיותרת בתקופה הזאת:

# הורדת סטנדרטים – הבית יכול להיראות פחות טוב מביומיום, זה בסדר, זה מוצדק אחרי לידה.

# הקפאת אוכל מראש – בשביל זה הקב"ה ברא לנו יצר קינון בהריון.

# הילדים מסוגלים לעשות יותר משנדמה לכם, פשוט עד עכשיו לא הייתה הזדמנות לגלות את זה.

# יש לא מעט מטלות שאפשר לעשות בישיבה, לדוגמה – לחתוך סלט (הילדים יביאו את הירקות מהמקרר), לברור אורז, להחליף חיתול (ממש תענוג להחליף חיתול בישיבה, כשהתינוק על הברכיים)… אפילו לצחצח שיניים אפשר בישיבה. אבל גם ככה אל תעמיסו יותר מדי מטלות. שכיבה עדיפה על ישיבה.

# שינה משותפת עם התינוק חוסכת טיולים לעריסה וחזור. לעולם לא אתעייף מלקשר למסמך של יוניצף המסביר את תנאי הבטיחות ללינה משותפת.

# אם כל אלה לא מספיקים, ועדיין מטלות הבית זועקות – יש צורך בעזרה בתשלום. כדי לאפשר את זה אפשר לנסות לוותר על חלק מהרכישות לתינוק החדש. רוב הרכישות שנתפסות היום כהכרח גמור לקראת לידה – אבותינו חיו טוב מאוד בלעדיהן. כשמנסים לבדוק אם החיים אפשריים בלי הפריט הזה או בלי הפריט ההוא, נסו לחשוב אם שרה אמנו נזקקה לו כדי לגדל את יצחק אבינו. אם לא, אולי גם אנחנו נוכל למצוא דרכים להסתדר בלי. חשיבה יצירתית. ואם כבר קונים – פריטים מיד שנייה הם לא רק יותר זולים אלא גם יותר בריאים.

יאללה, כמה שבועות מנוחה. אחר כך נחזור לחיים במשנה מרץ.

---

---

פורסם במדור זמן ראשית.