חסד ההתאפקות

אני אוהבת להתרפק על זיכרונות של רגעי חסד קטנים וגדולים שקיבלתי מהוריי. על הזיכרון המתוק של שיר ערש של אבא, על החמימות שבה אמא שאלה אותי "לא קר לך, ילדתי?", על תחושת הביטחון שחשתי כשאבא ניגש למיטתי כשמיררתי בבכי כי דימיתי לראות עכברים מהלכים על הקירות (הוא מצא לזה פתרון נפלא)…

אני בטוחה שהיו הרבה רגעים אחרים שבהם הורעפו עליי חום וחיבה, וחשתי בכך באותו רגע, אבל לא נחקקו בזיכרון לאורך שנים. יש שטח אכסון מוגבל בזיכרון, אי אפשר להעמיס עליו יותר מדי.

אבל רק לאחרונה התחלתי לחשוב שוודאי היו עוד הרבה רגעי חסד אחרים שלא רק שאינני זוכרת אותם אלא שגם בשעת אמת בכלל לא הייתי מודעת אליהם, לא שמתי לב למתנה היקרה שאני מקבלת. נהייתי מודעת לכך היום, כי מהצד של ההורה מבחינים היטב בסוג החסד הלא פשוט הזה, חסד ההתאפקות.

הילד מוביל אותנו בדרך בעזרת המפה שהוא מחזיק ביד ומעיין בה בכובד ראש, אבל הוא פספס פנייה. אני יכולה להגיד לו "עצור, צריך לפנות כאן!" אבל אני נושכת שפתיים ומתאפקת. יצאנו מספיק מוקדם, יש זמן לתעות קצת. אם נמשיך קצת והוא יראה שהשטח לא מתאים למפה שלו, מעצמו הוא ייזום חזרה לאחור לחפש איפה סטינו מהמסלול. או שייזום בקשת עזרה ממני, והביטחון העצמי שלו לא ייפגם. אבל אם אעיר לו עכשיו – זה עלול בקלות להיתרגם באוזניו ל"אתה לא יודע, תן לאמא הגדולה לעשות את העבודה", וזה קול פנימי שנוטה להדהד באוזניים לאורך שנים. גם בגיל ההתבגרות הוא אולי עוד ידע, בלי הסברים ובלי לזכור מאיפה, שהוא לא טוב במפות. אני רואה את זה קורה סביבי.

הקטנה הולכת בגאווה לזרוק קליפת בננה לפח, אבל לא מיומנת ומכוונת לא נכון, והקליפה עומדת ליפול על הרצפה. אני יכולה עוד לתפוס לה את היד ולכוון נכון, או לחטוף ממנה, אבל בעצם מה האסון אם הקליפה תיפול על הרצפה? אם היא תראה שהקליפה נפלה ותרים שוב ותנסה, היא תרוויח אימון מוטורי. אם אני אעשה לה את העבודה, היא תפסיד גם את המוטוריקה וגם את הביטחון.

בת ארבע סופרת כמה כוסות יש על השולחן – "אחת, שתיים, ארבע, חמש…" מדגדג לי בלשון לקפוץ ולהשלים לה את "שלוש", אבל רגע – היא תגמור לספור ותראה בעצמה שהמספר לא מסתדר, לא מתאים לכמות הצלחות. ויכול להיות אפילו שלא תראה – אז מה? האם עד כדי כך חשוב מספר הכוסות המדויק כרגע? מה שחשוב הוא האימון שלה בספירה, ואותו לא כדאי להרוס.

וכך עשר פעמים ביום, עם כל הגילאים (על מתבגרים עוד לא בדקתי, מן הסתם זה יגיע בגדול) מתאפקים, מתאפקים, מתאפקים. עוצרים את הקפיצה, נושכים את הלשון, כובשים את הדחף להציל את העולם. לא כדאי שהילד יחשוב שרק אמא מסוגלת להציל את העולם והוא חסר אונים.

וההתאפקות הזאת, לנו היא קשה כקריעת ים סוף, אבל הילד – אפילו לא יודע שקיבל הרגע מתנה. אין לו מושג איזו התמודדות פנימית עומדת מאחורי הפנים המחייכות והמעודדות שלידו. מבחינתו לא קרה כלום – ואנחנו נתנו מעצמנו כל כך הרבה למענו!

אז באיחור, תודה אבא ואמא. תודה על כל המתנות האלה שבזמן אמת לא היה לי שמץ של מושג עליהן, ואין לי שום זיכרונות מהן (אלא רק ממעט הפעמים ההפוכות). תודה על שהתאמצתם לא להחריב את עוצמתי הפנימית במחי יד אוהבת ונחלצת לסייע. תודה.

---

פורסם במדור כרועה עדרו ירעה.