לכל משפחה, בכל מקום ובכל זמן, יש עניינים שעובדים בקלות ובפשטות ויש עניינים מסובכים.
לפעמים נדמה לאימהות שאצלן בבית ה-כ-ו-ל חורק, כלום לא מסתדר בקלות, אין פינה חינוכית אחת שלא מצריכה אותן לירוק דם – אבל מי שתעצור ותהרהר בכך תוכל לגלות, למשל, שהיא מעולם לא התקשתה למנוע מבת החמש שלה לעשן. ומעולם לא הייתה צריכה להתעקש מול ילדיה שלא ישכבו לישון על השולחן. כך שלפחות מוסכמות תרבותיות רחבות עוברות לילדים שלנו מאוד בקלות. ברוב המשפחות יש עוד די הרבה דברים שעוברים בקלות. לפעמים קשה להבחין בהם מרוב שטובעים בעניינים המסובכים, המאתגרים, התובעניים.
לפעמים אימהות נדהמות ונרעשות כשהן רואות כמה קל להורים אחרים עם אל"ף, בי"ת וגימ"ל. לפעמים רק מבחוץ זה נראה קל ופשוט, אבל לפעמים זה באמת כך – בבית של משפחת אפללו אף אחד לא אוכל על הספה. זה בכלל לא יעלה על הדעת. בבית של משפחת שושן כשאמא פותחת את התריסים בבוקר הילדים משפשפים עיניים וקמים. בלי בעיה. ורק אצלנו אנחנו שוברים את הראש ומתאמצים למצוא את הדרך החינוכית הנכונה להתמודד עם הרגלי השינה או האכילה של ילדינו.
ברגשות הנחיתות שעולים בנו במצבים כאלה נטפל בפעם אחרת, כרגע אני רוצה להתמקד בהחלטה הנחושה שלפעמים עולה אצל אימהות: 'מעכשיו גם אצלנו בבית יהיה ככה'.
יש משהו מאוד מקל ומשחרר בתגלית הזאת, שמה כל כך מסובך ומורכב אצלנו בבית יכול בעצם להיות כל פשוט. הנה, אצל רבינוביץ' כשילד מגיע לגיל שלוש מראים לו איך משתמשים בשירותים, ולמחרת כבר אין פספוסים. זה באמת, באמת, באמת יכול לעבוד.
אבל האם גברת אמא אפללו באמת יכולה להעתיק גם לילדיה את הגמילה הקלילה של הרבינוביצ'ים? האם כשגברת שושן תחליט שמהיום גם אצלה לא יעלה על הדעת לאכול על הספה, זה באמת כבר לא יעלה יותר על הדעת, וייגמרו כל הקונפליקטים בנושא?
יש אומרים שכן, שהמוּדעות של ההורים יוצרת את המציאות של הילדים, ושינוי תודעתי בהכרח יוביל לתיקון במציאות. אני חושבת שזה נכון חלקית. המוּדעות של ההורים יוצרת חלק נכבד מהמציאות של הילדים, אבל לא את כולה. יש עוד גורמים, פיזיים וסביבתיים, שמשפיעים עליהם; ויש להם גם את עצמיותם שלהם, היצירה הנדירה והחד-פעמית של כל ילד וילדה בפני עצמם, שאף פעם אי אפשר יהיה במאה אחוז לכוון אותה לפי רצונות של אחרים, וטוב שכך.
אבל הנקודה העיקרית שרציתי להעלות כאן היא מעבר לכך – על עצם השאיפה (המובנת, הסבירה, האנושית) להפוך את החינוך לקל ופשוט.
טוב שיש לנו דברים פשוטים וקלים בחינוך. טוב להיזכר בכך שהם קיימים, ממש לשים לב ולהעלות אותם בתודעתנו אחד אחד ולהתענג עליהם. זה מקל, וזה נותן כוח לאתגרים הגדולים, האתגרים ששונים ממשפחה למשפחה.
והחלקים הלא פשוטים, המאתגרים, המורכבים והמייגעים שבהורות – כל משפחה והאתגרים שלה – גם הם, לדעתי, טוב שהם קיימים. כדאי מדי פעם לקחת קצת פרספקטיבה, להתבונן בהם בריחוק-מה, לראות איך ההתמודדויות הגדולות הן לא מכשולים בהורות שלנו, אלא הן-הן לב ההורות שלנו. זה החלק האינטנסיבי. שם הדברים קורים. האמונות החינוכיות שלנו, העצירה שלנו ובדיקת הדרך, התפילות הכי נרגשות, השינוי המחשבתי עם הניסוי והטעייה – שם הכול בא לידי ביטוי. באתגרים הייחודיים של המשפחה שלנו. במקומות שלא הולך לנו בקלות עם הילדים.
אצל שושן, מה לעשות, אפיק החינוך העיקרי לא יעבור דרך ההתמודדות עם הרגלי האכילה של הילדים. בנושא הזה אין להם שום בעיות. ההורים מעולם לא חלמו לאפשר נשנושים אקראיים, והאפשרות הזאת בכלל לא נמצאת בתודעה של הילדים. בנושא הזה אבא ואמא שושן יכולים להתרווח, ליהנות מקלות החינוך, ולשמוח בהרגלים המעולים שהקנו לילדים. באמת מגיע להם קרדיט, ושישמחו מכל הלב. אצל אחרים החינוך לאכילה מסודרת הוא אולי המסלול ההורי המייגע ביותר לטיפוס. רק אל תשכחו לעצור מדי פעם בדרך ולהסתכל על הנוף, הוא מרהיב.
פורסם במדור התבוננות.
הורות בחסד 