אז איך מקבצים את כל הטלאים האלה? איך מורים להם את כיוון ההליכה? איפה נאות הדשא ואיפה מי המנוחות, כשלפעמים הכול נראה מסביב רק כמו קוץ ודרדר?
כמו כולם, גם אני שואלת את עצמי את השאלות האלה פעם אחר פעם. מציעה פה כמה מהתשובות שגיבשתי לי עד כה:
החלק המשמעותי ביותר בחינוך בעיניי, שממנו הכול מגיע ואליו הכול חוזר, הוא דוגמה אישית. כמה שהנושא הזה ישן ומוכר – הוא תמיד מפתיע אותי בהיותו שוב ושוב חדש, בכל פעם מוּאר מכיוון לא צפוי.
בפוסט על איך מחליטים ניסיתי להציג את הדרך שלי לבחור מתי ואיך להיענות לרצונות של הילדים שלי, ואיך לאזן במקרים שיש ניגוד בינם לבין דברים שחשובים לי.
בפוסט מעבדות לחירות הסברתי למה אני משתדלת לא לפחד מהרגלים.
הפוסט הווי מתלמידיו של אהרן הוא קריאה למציאת השפה המתאימה לדיונים בענייני חינוך.
סדר יום – אני בעד לא לראות בו חובה קדושה.
סעודת מלכים – על ענייני האכלה, בדגש על פעוטות.
כמה פעמים אני צריכה להגיד לך – אני בעד להתחיל במאה, אחר כך נראה אם צריך להוסיף 🙂
תודה, סליחה, בבקשה – על חינוך לנימוסים.
אצלנו לא חוטפים – לא רק לילדים זה כלל טוב.
מילה בת שתי אותיות – על השלב המתאים להתחיל להגיד 'לא'.
טיפ קטן לבעיות התנהגות – דבר שעוזר לי במצבי מצוקה.
חסד ההתאפקות – על הזמנים שעדיף להשתדל לעצור את עצמנו מלהגיב.
עד כאן לבינתיים, דרך צלחה.
הורות בחסד 