לאה גולדברג כתבה:
הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.
צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?
לפעמים גם אני אוהבת לפרוש מעט הצדה, לצאת ממצב הצעידה, לשבת ולהתבונן.
להתבונן על מה שבחרנו אתמול, ואיך הוא משפיע עלינו היום.
להתבונן על המקום של החסד בחינוך ילדינו.
להתבונן על האזורים הקשים בחינוך שלנו, שהם גם המצמיחים ביותר.
להתבונן על משמעות השמיטה בהקשר של גידול ילדים.
להתבונן על הצורך החזק המוטבע בפעוטות לקחת חלק.
להתבונן (בחיוך) על השאיפה של קטנטנים לעצמאות.
להתבונן גם בעצמנו, בשעשוע, איך לפעמים טובעים במלל שלהם.
ואם רוצים, אפשר את אותה סיטואציה גם לבחון אחר כך שוב, יותר ברצינות.
אנא התרווחו והרגישו בבית. מוזמנות להתבונן איתי.
הורות בחסד 