ככל שהשנים עוברות, ככל שילדינו גדלים ואנחנו גדלים עמם, אני הולכת ומשתכנעת שהסיפור האמיתי בחינוך הוא לא זה שהזרקורים כרגיל מופנים אליו, זה שבשטח שבין ההורה לילד – אלא הסיפור הנסתר שבשטח שבין ההורה לבין עצמו. שם קורים הדברים החשובים באמת. משם הכול נובע.
אני ממליצה בחום לכל אמא לראות גם את עצמה כאחת מבני טיפוחיה – להיות קשובה ותומכת גם לעצמה, לפחות כמו שהיא שואפת להיות קשובה ותומכת לילדיה. להתבונן גם על עצמה בעין טובה, לפחות כמו שהיא שואפת להתבונן בעין טובה על ילדיה.
אני מציעה לתת יחס של כבוד לאינטואיציה שלנו. יש לה הרבה דברים חכמים לומר, ואפשר ללמוד איך לשמוע אותה, ולהשתכלל בזה. מניסיון.
בפוסט מחשבה לחנוכה מוצעת נקודת אחיזה לזמנים חשוכים וקשים, מקום טוב להתחיל ממנו.
הפוסט לצמוח איתם מציע דרך אופטימית ושמחה לחוות את חוסר הנוחות המובנה שבגידול ילדים.
ואחרון לבינתיים, אמא בתנועה – מציע לאימהות טיפוח גם בתחום הגופני-בריאותי, החשוב עד בלי די.
הורות בחסד 