בפוסט הראשון בבלוג הזה הזכרתי בתמצית כמה נושאים שבהם חשובה הדוגמה האישית בחינוך (ומאז אני רק נזכרת בעוד ועוד נושאים). אחד הנושאים האלה היה שליפת חפצים מידי תינוקות. מכיוון שעיני התינוק נשואות אלינו כדי ללמוד מאתנו את נורמות ההתנהגות הראויות, הבעייתיות בפעולה כזאת ברורה – אף אחד לא רוצה שהתינוק שלו ילמד ממנו שראוי לחטוף לאנשים חפצים מהיד.
מצד שני, לעתים יש בעיה אמיתית כשתינוק מצליח לשים יד על חפץ בעייתי. הזכוכית עלולה לפצוע אותו. יצירת המופת של האח הגדול עלולה להיקרע. את הגולה הזאת הוא עוד רגע יכניס לפה. מה עושים?
אם מניחים שקיימות בעולם רק שתי אפשרויות, לחטוף ממנו או להניח לעניין, אז באמת נוצר מצב מצער שאין ברירה אלא להדגים לתינוק התנהגות חברתית לא הולמת.
אבל במקום שבו יש שתי אפשרויות, כמעט תמיד יש יותר.
אדרבה, כדאי לראות הזדמנויות כאלה של התנגשות ערכים כהזמנה לחדד את היצירתיות שלנו, אחת המתנות הכי גדולות שההורות נותנת לנו. כשמנסים, מופתעים לגלות שיש מגוון גדול של פתרונות אפשריים.
אני רוצה להעלות כאן כמה רעיונות להתמודדות במצבי ההתנגשות האלה. לא כל רעיון מתאים לכל הורה, לכל ילד, לכל סיטואציה. אני מזמינה את הקוראים לאכסן את הרעיונות הללו באחת המגרות הפנויות בראש, ולראות בעת הצורך מה אפשר לשלוף ממנה. אני מזמינה את הקוראים גם להעלות בעצמם עוד פתרונות, ולשתף כאן לטובת הורים אחרים:
# לבקש בנימוס. הרבה פעוטות ישמחו לשתף פעולה כשמבקשים מהם יפה. זה משחק בלהיות גדולים! סיפרה לי חברה שלפעמים היא מושיטה יד אל החפץ ואומרת בעליזות "תודה!" והבת שלה מפענחת – אהה, עכשיו משחקים עם אמא משחק של הושטת חפצים, ושמחה מאוד להיענות.
# לעשות משהו שיוביל את הילד להניח את החפץ מרצונו. אפשר למשל לשיר לו "מחא מחא כפיים" – יש פעוטות שמיד יניחו את מה שאוחזים כדי למחוא.
# עוד דרך לגרום לפעוט להניח היא עסקת חליפין. מושיטים לו חפץ מעניין יותר. אפשר אפילו להקדיש לעניין מחשבה מראש, ולשמור במקום גבוה קופסה קטנה עם כמה חפצים מעניינים – סלוטייפ, קופסת גפרורים ריקה, אצטרובל… בעתות הצורך שולפים ומציעים תחליף.
# עוד טיפ מבית היוצר של אותה חברה שהוזכרה לעיל – להושיט לפעוטה כלי קיבול. קופסה, כוס, קערה. הרבה פעוטות מאושרים להניח חפץ בתוך חפץ.
# לאחוז בחפץ בלי לקחת אותו מידי הפעוט – ששנינו נחזיק בו ביחד. טוב למשל לחפצים שעיקר החשש הוא שילכו לאיבוד. אפשר להניח לפעוט לשתעשע בהם בלי להניח אותם מידינו. כשימצה את המשחק ויעזוב נחזיר למקום מבטחים.
# גמישות מחשבתית. להרשות לעצמנו לבחון מחדש את שאלת הסכנה. לא כל דבר שנהוג להימנע ממנו הוא בהכרח מסוכן כל כך לכל אחד. הנה כמה שאלות המסורות ללבו של הורה:
-האם בגיל של הפעוט שלי כרגע, ברמת היכולות המוטוריות שלו כרגע, מהיכרותי עם אופיו והעדפותיו – החפץ המסוים הזה אכן מהווה סכנה עבורו?
-האם מדובר בסכנה מיידית? האם יש אפשרות להתיר לו לשחק בדבר הזה בהשגחה, ואחרי שהוא יניח להניח מחוץ להישג ידו?
-מה היא הסכנה בדיוק? סכנת חיים? סכנת פציעה? איזו רמה של פציעה? האם יש רמה של פציעה שאני מוכן להסתכן בה כדי לאפשר לפעוט למידה והתנסות?
-עד כמה הסכנה גדולה? האם מדובר בתרחיש סביר וצפוי, או בסיכון של אחד למיליון? ואיזו רמת סיכון אני מוכן לקחת ביחס לילד שלי? (אני מניחה שאין הורה שיענה כאן אפס, כי אני לא מכירה הורה שלעולם לא יסיע ילד במכונית. כיסא בטיחות ונהיגה זהירה מורידים את רמת הסיכון לאחוז שרוב ההורים מוכנים לחיות איתו. בכל מקרה, זהו שיקול המסור ללבו של הורה.)
אלו השיטות שהצלחתי להעלות מזיכרוני לעת עתה, מניחה שעוד יעלו בהמשך, וכאמור – מבקשת עזרה בהרחבת המאגר.
כמו בהרבה נושאים כך גם כאן – שאיפה מוגזמת לשלמות עלולה להרוס הרבה דברים טובים. אם פעם בכמה זמן לא הצלחנו למצוא פתרון אחר חוץ מלמשוך מידי הילד בניגוד לרצונו – ניחא. החוויה של ילד שמושכים מידיו חפץ פעם בעשרה ימים שונה לחלוטין מהחוויה של ילד שחוטפים מידיו עשר פעמים ביום. אם קורה וחוטפים, כדאי להשתתף ברגשות הילד ולהסביר: "כן, זה לא היה נעים לך שהוצאתי מהיד. אני יודעת. הסכין הזה רצה להכאיב לך, לכן לקחתי אותו. אתה יכול עכשיו לקחת את המזלג – הוא לא יכאיב לך".
פורסם במדור כרועה עדרו ירעה.
הורות בחסד 