פעם חשבתי ששנתיים זה הגיל שבו ילד רוצה לעשות הכול לבד. עד שנפל לי האסימון והבנתי שזה דווקא הגיל שבו הוא רוצה לעשות הכול ביחד.
האם רק נדמה לי? האם רק הילדים שלי כך?
הם רוצים לסבן כלים – כשגם אני מסבנת כלים.
הם משתוקקים לתקוע מסמר בקיר – כשאבא תוקע מסמר בקיר.
הם משתגעים לחתוך נייר טואלט – כשהאח הגדול חותך לשבת.
במילים אחרות: הם רוצים לקחת חלק. הם רוצים לעזור. הם רוצים לתרום את חלקם לתחזוקת הבית, יחד עם כולם.
גיליתי שכשנותנים לפעוט כזה את מבוקשו, הוא לא משחק בו באופן אקראי – הוא מחקה את מה שאנחנו עושים. למשל, אם אמא מסדרת פרוסות לחם בתבנית, לטוסטים, והילדון הצליח להבריח שתי פרוסות מהשקית הפתוחה – רוב הסיכויים שהוא לא יפורר אותן על הרצפה, אלא ירוץ בנפנוף רגליים אל התבנית, ויזרוק אותן פנימה. כמו אמא!
כשהיה קטן יותר הדרך שלו לקחת חלק הייתה בעזרת מישהו אחר שירים אותו, שייקח אותו, שיעביר אותו. בכל פעם שהיה נשאר לבד היה מפעיל את הצופר, כאומר: שכחתם שאני חלק מהמשפחה? ועכשיו – לא הרבה השתנה. הוא לא בוכה שייקחו אותו, כי הוא מסוגל להביא את עצמו לבד. הוא גם למד להפעיל את הידיים, אז השותפות שלו אקטיבית יותר.
מוטבעת בו הציפייה להיות חלק. ברור לו מאליו שהוא נושא בעול עם כולם.
נפלא! לכך אנחנו שואפים, לא?
טוב, לא תמיד זה מסתדר לנו. לא תמיד אנחנו יכולים לאפשר להם לעזור בדיוק באופן שהם רואים לעיני רוחם.
בסדר. כבר כתבתי בעבר שעצם העובדה שאנחנו מכירים בכך שהצורך של הילד חשוב וחיובי, אין פירושה שאנחנו יכולים תמיד לאפשר אותו. כשבאמת אי אפשר – אז לא.
ובכל זאת התובנה הזאת עזרה לי מאוד בהתמודדות עם בן שנתיים.
היא עזרה לי מעצם העובדה שהיא משמחת, שהיא מעניקה פשר, והיא עזרה לי גם כי כשראיתי את זה כך, גיליתי שבהרבה מקרים אני כן יכולה לאפשר את השותפות-בעול הזאת.
כשהעזתי ואפשרתי לבן שנתיים להושיט לי ביצים מהתבנית, גיליתי שהוא זהיר. נדיר מאוד שיישבר לו. אם זה נדיר – אני מוכנה לאפשר לו. קצת עבודת ניקיון? מילא, גם אם הייתי נותנת לו צבעי גואש הייתה לי קצת עבודת ניקיון אחר כך, והמשחק בלעזור לאמא חשוב להתפתחותו הרבה יותר מצבעי גואש.
התובנה הזאת עזרה לי גם בדברים שלא יכולתי לאפשר לו.
כשאני מבינה שמבחינתו העניין הוא לא בפעולה הספציפית שהוא רוצה לעשות, בחפץ המסוים שהוא מנסה להשיג – אלא בעצם העזרה, כיוונתי לשם את האלטרנטיבות שהצעתי. יכולתי להמיר את ה"לא" הפשוט ב"לא א' אלא ב'". למשל – "רגע, את המים הרותחים אמא תמזוג – אתה תביא את החלב". אלטרנטיבה כזאת מתקבלת מצוין לרוב.
שיהיו בריאים, הצדיקים האלה.
פורסם במדור התבוננות.
הורות בחסד 
זאת אחלה דרך לראות את בני השנתיים, כזאת שמכבדת את שני הצדדים. תודה!
אהבתיאהבתי
וואו, הסבר מושלם לתקופה שבה אנחנו נמצאים, כשהיא מבקשת לראות כל מה שאני עושה ורוצה לקחת חלק בכל מה שאנחנו עושים ובהחלט מחקה את מעשינו. תודה.
אהבתיאהבתי
הפוסט הזה נהדר, שיקף בצורה מאוד טובה את בת האוטוטו שנתיים הפרטית שלי. כמה אנושיות, חום ואימהיות טובה ומכילה יש במילים שלך. עזר מאוד, שולחת לבעל ולסבתות:)
אהבתיאהבתי
ממש נכון!
אצלנו היא מתבגרת מהר- עוד לא בת שנה וחצי, וכבר רוצה להצטרף להכל..
הכי כיף להכין ביחד עוגה או עוגיות – היא שופכת את הרכיבים מהכוס לקערה, ומערבבת, וגם מציעה כל פעם להוסיף מים 🙂
אהבתיאהבתי
תודה מקרב לב למגיבים, אני שמחה מאוד על המשוב הטוב.
אהבתיאהבתי
צדיקה.תודה
אהבתיאהבתי
מקסים. וכל כך נכון.
חשוב לזכור את זה בזמן אמת,אז תודה על העלאת המודעות
אהבתיאהבתי